ביה"ד הארצי לעבודה נתן צו זמני המורה על החזרת עובד שפוטר לעבודה

הנשיא סטיב אדלר

     לפנינו ערעור לאחר מתן רשות על החלטת בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט משה טוינה ונציגי הציבור מר איתן פלד וגב' אסתר בכר; בשא 1871/08 עב 2277/08) מיום 2.7.2008 אשר דחה את בקשת המבקש למתן צו שיורה על החזרתו לעבודה.

תמצית העובדות הלכאוריות, הצריכות לענייננו, כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי או כפי שהן עולות מחומר הראיות:

[א] החל מיום 13.1.2005 שימש המערער (להלן גם - מר גיטליץ) כמפעיל מכונה במשיבה (להלן גם - חברת איסכור). תחילה עבד באמצעות חברת כוח אדם והחל מיום 1.1.2007 עבד ישירות בחברת איסכור. מר גיטליץ נחשב לעובד טוב המוערך על ידי המשיבה.

[ב] ביום 18.7.2007 נפצע מר גיטליץ בתאונת עבודה בה נחתכה ידו, ובעקבותיה יצא לחופשת מחלה של שלושה חודשים. בזמן חופשת המחלה נודע למערער, כי הוא חולה בצהבת. בסופה של חופשת המחלה שב המערער לעבודתו כשהוא מודיע לממונה עליו, כי הוא חולה בצהבת.

     בשל תאונת העבודה הגיש מר גיטליץ תביעה למוסד לביטוח לאומי וכן תביעת נזיקין נגד חברת הביטוח של חברת איסכור.

[ג] ביום 11.5.2008 חתם מר ויינברגר, הממונה הישיר על המערער ומנהל הייצור במפעל, על טופס לחברת הביטוח לפיו התאונה התרחשה באשמת המערער בשל אי מילוי אחר הוראות בטיחות בעבודה.

     ככל הנראה, ביום 16.5.2008 מנהל מטעם המפעל מסר את הטופס האמור למערער כשהוא מנסה להחתים את המערער על הטופס. מכיוון שהמערער אינו דובר עברית הוא לקח הטופס עמו הביתה והחזיר אותו, ככל הנראה, כעבור יום והודיע לממונה עליו, כי אינו מוכן לחתום על הטופס.

[ד] ביום 18.5.2008, כיומיים לאחר הודעתו של המערער כי הוא מסרב לחתום על הטופס  האמור, אירעו שתי תקריות.

     התקרית הראשונה אירעה כאשר מנהל הייצור, מר ויינברגר, העיר למר גיטליץ כי הוא החתים את כרטיס העבודה שלו ורק כעבור 20 דקות החל עבודתו, וזאת כביכול בניגוד לנוהלי העבודה המחייבים בחברת איסכור.

     התקרית השנייה אירעה כאשר פרץ ויכוח בין מר גיטליץ לבין מר ויינברגר שעה שמר ויינברגר ביקש ממר גיטליץ לבצע מספר משימות והלה ענה לו כי הוא יבצע אותן אך הוא זקוק לחמש דקות הפסקה על מנת ליטול תרופה אותה הוא חייב ליטול בשעות קבועות בשל מחלתו. לטענת המערער, מר ויינברגר לא נענה לבקשתו, התפתח ויכוח חריף ביניהם, שבסופו הורה מר ויינברגר למערער לעזוב את העבודה באמצע המשמרת. לטענת המערער הוא פוטר לאלתר, אך לטענת מר ויינברגר הוא רק אמר לו "ללכת הביתה".

[ה] ביום 19.5.2008 זומן המערער לשימוע, שהתקיים ביום 22.5.2008. בשימוע נכחו מנהל התפעול, משה זיו; מר ויינברגר; יו"ר ועד העובדים, המערער ובנו. לטענת המערער, הוא ביקש להזמין נציג ממרחב ההסתדרות, אולם הממונים סירבו לכך. 

[ו] ביום 25.5.2008 נמסר למערער הודעת פיטורים לפיה פיטוריו נכנסים לתוקף לאלתר.

[ז] ביום 3.6.2008 הגיש מר גיטליץ לבית הדין האזורי בקשה לסעד זמני לפיו יורה בית הדין על החזרתו המיידית לעבודה עד למתן פסק הדין בהליך העיקרי, ועל תשלום מלוא שכרו. לטענת מר גיטליץ הוא פוטר שלא כדין, כיוון שסירב לחתום על טופס המסיר את האחריות לתאונת העבודה מהמשיבה, כאמור.

     המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה, וזאת משהעובד פוטר עקב שני אירועים של הפרת משמעת וכי קדמה להחלטה על הפיטורים שימוע שנערך לו כדין ובו ניתן למערער להעלות טענותיו נוכח הכוונה לסיים את העסקתו בחברה.

[2] ביום 2.7.2008, דחה בית הדין האזורי את הבקשה למתן צו זמני, תוך שקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. על כך הערעור ברשות (בר"ע 438/08) שבפנינו. יצוין, כי התקיימה ישיבת גישור אחת אך לא הושגה הסכמה בין הצדדים.

טענות הצדדים בערעור

[3 ] תמצית טענות המערער באלו: המערער פוטר על רקע הגשת תובענת הנזיקין כנגד המשיבה בגין תאונת העבודה שלא דווחה על ידי המשיבה למשרד התמ"ת כמתבקש על פי חוק, ובשל סירובו לחתום על מסמך אשר מסיר אחריות מהמשיבה לקרות תאונת העבודה. לטענת המערער בשל עובדה זו ביים מר ויינברגר את שני האירועים מיום 18.5.2008 ואשר הביאו לפיטוריו. בשל כך טוען המערער כי הפיטורים פסולים. עוד הוסיף המערער כי פיטוריו לא בוצעו בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וכי נפלו פגמים בהליך השימוע בעניינו. בשל כל אלה טוען המערער כי ראוי לנקוט בסעד של אכיפה בעניינו.

[4] מנגד תמכה חברת איסכור בהחלטתו של בית הדין האזורי והוסיפה, כי: אין עילה להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה שניתנה על בסיס התרשמותה של הערכאה הדיונית. אף אם נפלה טעות בהחלטה ניתן לתקנה באמצעות זירוז הדיון בהליך העיקרי ו/או באמצעות פיצוי כספי שהינו דרך המלך בתביעות כגון דא. לטענת המשיבה, הפרות המשמעת של המערער מיום 18.5.2008 והעובדה כי מזה זמן מה החברה אינה שבעת רצון מתפקודו הן הסיבות היחידות לפיטוריו, וכי הוא פוטר משיקולים ראויים ולגיטימיים ובהליך תקין. עוד הוסיפה המשיבה, כי חלף הזמן הופך את החזרתו של המערער לעבודה לבלתי סבירה.

דיון והכרעה

[5] לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל. בפתח הדברים נציין, כי מצויים אנו בערעור על החלטה בסעד זמני ועל כן אין באמור בפסק דין זה כדי לחוות דעה באשר לממצאים עובדתיים, אותם יהא על בית הדין האזורי לקבוע על יסוד מסכת הראיות המלאה, כפי שתפרש לפניו במסגרת ההליך העיקרי.

     בנוסף, לא נעלם מאיתנו הכלל לפיו לא תתערב ערכאת ערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטתה ליתן סעד זמני, אלא במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן (ראו: עע215/03 נורית ענבר נ' יישום חברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים, ניתן ביום 3.11.2006). אולם, אנו סבורים כי נסיבות המקרה, כפי שהתבררו לפנינו ובשים לב לשלב זה של בירור המחלוקת בין הצדדים, הינן מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור במסקנת הערכאה הדיונית, ונבאר להלן.